הורה ממטרה

ושוב זה קורה. על במת הריאליטי התורן, בין לוליינים בולעי אש למתעמלות גמישות המנגנות על קסילופון, עולים על הבמה שני אנשים, רקדן ורקדנית, בכיסאות גלגלים.
הם מתחילים לרקוד בכישרון רב, בתיאום ובהרמוניה. שופט אחד מביט מהופנט, שופטת שנייה מחייכת חיוך חולמני. המוזיקה מתגברת. שופט שלישי מרותק ורוכן קדימה, שלא להחמיץ אף צעד. ואז זה מתחיל.
לשופטת רביעית מנצנצת דמעה בזווית העין. מאחורי הקלעים מנחה א' ממלמל "איזה יופי". הריקוד ממשיך וכעת השופטת הרביעית ממש מוחה דמעה. בלי להתבייש.
השופטת השנייה דומעת קלות והיא מנסה להילחם בהן, ללא הצלחה. טוב, נו, היא ילדה.
הריקוד מתגבר. מנחה א' מתייפח ומנחה ב' מניח יד מנחמת על כתפו. "אין, זה גמר אותי. כוח הרצון הזה. מרסק אותי." כן, גם גברים בוכים כשמשהו נוגע בהם כל כך עמוק.
הריקוד מגיע לשיא כשהרקדנית נעמדת על רגליה מכיסא הגלגלים והרקדן מניף אותה אל על. הקהל מוחא כפיים. השופטים קורסים לתוך שלוליות. כמה כוחות נפשיים הנכים האלה מגייסים כדי להתמודד עם החיים האלה, איך מתוך התהומות של הנכות והאומללות שנכפו עליהם הם מצליחים לייצר דבר חי ומרגש ואמיתי ו…נו, איך, קוראים לזה…מעורר השראה! כן, זאת המילה! תודה!
הקרצ'נדו מגיע, הרקדנים, שקצת נשכחו בים הדמעות, מסיימים את הריקוד על הרצפה כשידיהם שלוחות למעלה. עכשיו כולם בוכים בלי חשבון, על האיפור והמסקרה. הורה ממטרה. ארבעת השופטים נעמדים על רגליהם, יחד עם הקהל הנלהב באולפן ובבית שבוודאי דומע גם הוא איש-איש בכורסתו איש-איש בפייסבוקו. "יש לי צמרמורת" אומרת שופטת אחת לעמיתיה.
איזה שיא, איזה רגש, איזה זיקוק של ניצחון הרוח. אבל חסר עוד משהו קטן, עוד איזו מחווה, משהו שיראה כמה באמת הנכים האלה נגעו לכולם בלב.
ואז זה קורה: השופטת הרביעית מסתכלת ימינה ושמאלה, מהססת רגע, ובלי לומר מילה, בהתפרצות של הכרת תודה, רוכנת ומכה על הגולדן באזר. האורות משנים צבע באחת, הבמה נשטפת בקונפטי זהוב, הקהל באקסטזה, הרקדנים מביטים בהשתאות בפתיתי הזהב הנופלים עליהם מלמעלה. הם מחייכים, מתחבקים ומאושרים. הסרטון נגמר.
באתר האינטרנט מכונה הריקוד "גולדן באזר של השראה". בפיד בפייסבוק הטאמב שנבחר לקדם את הסרטון, במקרה או בכוונה, הוא לא של הרקדנים אלא דווקא של השופטת הרביעית מוחה את דמעותיה. מתחת מופיע הכיתוב "תודה לכם אורן וזהבה. אתם ההוכחה שהכל, אבל הכל, אפשרי!" כי יותר משהשופטים העניקו את קולותיהם וזמזמיהם לנכים, הנכים הם אלה שהעניקו לעולם את מה שהם הכי מצטיינים בו: השראה ותזכורת לגבורת הרוח האנושית.

הנכה הנכון

לפעמים אני מרגיש שאני כישלון.
לא בתור בן אדם, בתור נכה.
אני נכנס לאתרי תמונות סטוק, אותם מאגרי תמונות גנריות שעיתונים, מפרסמים ואתרי אינטרנט משתמשים בהם לצורך אילוסטרציות, ומבין שכל ההתנהלות שלי כנכה לוקה בחסר באופן מביש.
אני מסתכל במאגרים האלה ולומד שנכה אמיתי, כברירת מחדל (כשהוא לא נדחף בכיסא גלגלים על ידי אחות חיננית או מביט החוצה מהחלון בהרהורים נוגים) אמור לצאת אל הטבע (רצוי שקיעה) ולהניף את הידיים בקריאת "ישששש!!!" אדירה הנובעת, ככל הנראה, מאיזו התעלות רוחנית וחגיגה קיומית אל מול יפי הבריאה. או משהו כזה.
מיטיבי הלכת (משחק מילים שכזה, חה) אמורים בכלל לקום מכיסא הגלגלים או להשליך את הקביים, כמעשה נסים, ולשאוג אל העולם משהו בנוסח "לא תנצחו אותי! הו, הו, הו, ניסיתם להביס את גופי המוגבל, החולה והשחוח, אבל כוחות הנפש האדירים שלי יכלו לכם והנה ההוכחה! אני עומד, חי ובריא! כמה נפלאה היא הקשת/הזריחה/השקיעה/השמיים/חוף הים! כמה טוב לחיות!"

אבל אני, מה לעשות, אף פעם לא מרגיש את הצורך לחגוג כך. אמנם לעתים אני מתמתח קצת פה ושם או מבקש מהעובד המסור לעסות לי קצת את הכתפיים הדואבות, אך לא מעבר לכך. מה גם שאפילו אם אנסה לבצע את אותו "יששששש!!" אדיר, הזרועות הקוואדרופלגיות שלי יתרוממו מעט ותיכף ינחתו חזרה בחצי הדרך כשהן מכות אותי על הראש. גם כן ניצחון.

השאלה שלי היא, האם אני החריג? האם חבריי וחברותיי הנכים.ות חוגגים את ניצחונם כל אימת שהם נתקלים בקשת בענן או מזדמנים לחוף הים, ורק אני, הנכה-בלאי, מסתפק באיזו בהייה כללית לצד חשש שכיסא הגלגלים ייתקע חלילה בחול?
או אולי רק נדמה לי שאני כישלון כי אני חי בפרברים, בין בנייני בטון לגינות ציבוריות, ואם רק אטפס לאיזה הר בגליל או אצא לשדה מוריק יתפרץ ממני אותו "ישששש!!" משוחרר של תרועת ניצחון וחגיגת קיום אנושי?
אנא,שתפו אותי בתובנות, מחשבות וחוויות או בתמונות טבע אלטרנטיביות שלכם, שלא ארגיש כנכה פגום, ותבוא עליכם הברכה, הנחלה וה"יששששש!!"

תודה.

קולאז' של תמונות סטוק שבהן נכים בכיסאות גלגלים מניפים ידיים באוויר

גרפס ה-70 – מה זה גרפס ישראלי בשבילכם?

(מוזיקת רגע נעימה, קריין בעל קול בס רגוע ומלטף)

לכל אחד מאיתנו יש הגרפס הפרטי שלו. החל מהגרפס המשחרר שאחרי יניקת החלב של אמא, ועד הפליטה על הסינר במחלקה הסיעודית של בית האבות.
כל אחד מאיתנו נושא עמו את זכרונות הגרפסים שלו: הגרפס השובב בתחרות הגרפסים בתנועת הנוער, הגרפס המביך שנפלט לו כך בזמן דייט במסעדה, הגרפס המשחרר של אחרי סעודת השבת, וגם הגרפסים הקטנים של יום חול- במכונית, בעבודה או בזמן צפייה בטלוויזיה.
כולנו עושים גרפסים. חלקנו בקול רם, חלקנו בשקט מבויש; יש האוהבים את הגרפץ שלנו בצד"י, אחרים מעדיפים את הגרפס שלהם בסמ"ך, ויש כאלה שמוסיפים לגרעפס שלהם עוד עי"ן , שיהיה מכל הלב.
כן, כל אחד אוהב את הגרפס שלו קצת אחרת, עם טעם אחר. אבל כולנו מסכימים שגרפס של פלאפל לא דומה בכלל לגרפס של קולה.

כבר שבעים שנה אנחנו מגרפצצים. אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, בחדרה ובתל אביב. כי לעשות גרפסים זה ישראלי.
אנחנו מזמינים אתכם לשלוח לנו את סיפורי הגרפסים המיוחדים שלכם. ספרו לנו על הגרפס והסבירו מדוע לדעתכם הגרפס שלכם ראוי להיות גרפס השבעים.
סיפורי הגרפסים המעניינים ביותר יתפרסמו במוסף מיוחד "מגרפצצים בשבעים" שיצורף לגליון יום העצמאות. המגרפצץ המוצלח ביותר יזכה בקופסת שי מהודרת של קרבוסילן, בעיצוב מיוחד ובמהדורה מוגבלת ליום העצמאות ה-70 למדינת ישראל.

גרפס ישראלי – הכרזת העצמאות שלי!
גרפס

 

מקום תפוס בטטה

כשהייתי קטן הייתה בסלון ספה שהייתה קרובה במיוחד לטלוויזיה [יותר מהאחרות, על כל פנים] ומשום כך הייתה אטרקטיבית לישיבה יותר מהאחרות . מכיוון שכך, הייתי רב עם אחי על הישיבה בספה הזאת, ובאופן ספציפי- על המושב הימני בספה, שהיה הכי קרוב לטלוויזיה. על רקע זה נוצר בבית חוק בלתי כתוב אך מחייב, שמי שיושב במושב וקם [נאמר למטבח או לשרותים או להחליף ערוץ] חייב היה להכריז ברגע קומו "מקום תפוס!", אחרת יאבד את זכותו על המקום. זה במושב השמאלי יכול היה להכריז גם כן "מקום תפוס" אם הקם לא הספיק או שכח לומר ואז המקום היה עובר לחזקתו. ניתן היה להכריז על המקום התפוס מרגע שעזב ישבנו של היושב את המושב, גם אם לכדי מילימטרים ספורים. הזריזות והעירנות, אם כן, שיחקו כאן תפקיד חשוב.
זה היה להלכה. למעשה קרו שני דברים: האחד, אחי הבחין שכוחו של ה"מקום תפוס" נחלש ושאנשים צועקים אותו בלי לחשוב בכלל, לעתים אפילו אם לא היה בכוונתם לחזור. על כן, כדיקטטור בין האחים המחוקק חוקים ספורדית לפי צרכיו וראות עיניו, הוא הודיע שמעתה נוסף למקום התפוס גם ה"מקום תפוס בטטה", שהוא מעין "מקום תפוס" משודרג ובעל ערכי שייכות חזקים במיוחד בין האדם למושבו, בדומה לרישום בטאבו [או בטטה]. כך קרה, שיכולתי לקום ולצעוק "מקום תפוס", אבל אז אחי היה אומר "אבל לא אמרת בטטה" ובכך הכרזַתי הייתה כעפרא דארעא . הדבר השני שקרה הוא שגם אם הכרזתי "מקום תפוס בטטה", או אם אחי, ברגע של פיזור נפש, היה שוכח להכריז "מקום תפוס בטטה", עדיין לא הייתי זוכה במקום, שכן כאשר היה רוצה את מקומו בחזרה הוא פשוט היה מרביץ לי ופותר את הבעיה.

דני הצעיר בחברת ידידה ברגע קסום שבו המקום התפוס היה פנוי.

Save

Save

Save

Save

Save

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא מם

ביום שישי שעבר הקצתי משנ"צ היופי שלי ונוכחתי לגלות ששלושה חברים שונים חיפשו אותי בצ'אט בפייסבוק. הסתקרנתי מפרץ הפופולריות הפתאומי ששטף אותי ובדקתי מה רצונם של אותם חברים. כולם שיתפו אותי באותה תמונה שהתפרסמה באיזו קבוצת פייסבוק שולית למדי המוקדשת למאבקי הנכים. ובתמונה הזאת, תחת הכותרת "ארוחת ערב ראש השנה" מופיע בצד אחד ראש ממשלת ישראל ורעייתו סביב שולחן אוכל מפואר ובצד השני עבדכם הנאמן, גופו השלדי חשוף עד התלתל שבפטמה, עם הכיתוב: "260,000 נכים עניים."

כמה שורות על הרקע:

לפני שנה לערך השתתפתי בפרוייקט צילום של צלמת מוכשרת בשם דניאל שטרית, שתכליתו הייתה ניפוץ סטיגמות אודות אנשים עם מוגבלות. בהיותי אדם עם מוגבלות השש אליי ניפוץ של כל סטיגמה וסטיגמה הנקרית בדרכו עד שהיא מצטערת שנולדה, הסכמתי מייד, כשהסטיגמה שאותה רציתי לנפץ נגעה לענייני מוגבלות ומיניות. הדימוי הרווח של אנשים עם מוגבלות, למרבה הצער, היא שאנו הנכים איננו מיניים, איננו מסוגלים ו/או לא מעוניינים בסקס, שכן יש לנו דברים חשובים יותר להתעסק עמם: הפרשות גוף, איברים לא מתפקדים, רחמים עצמיים וקצבאות ביטוח לאומי . הדימוי הזה הוא, כמובן, משולל יסוד. אנשים עם מוגבלות עושים סקס, אוהבים סקס ובכלל מסוגלים להיות מאהבים ומאהבות נהדרים/ות. כך מספרים לי, בכל אופן. בין מפעלותיי ניתן למנות את קבוצת הדיון בפייסבוק "אני נכה וסקסי/ת" המוקדשת לעניין זה לצד הרצאות שאני מעניק מפעם לפעם.

בסופו של דבר, מה שיצא מסשן צילומים מרגש וחושפני הוא התמונה הזאת, שזכתה לכינוי "זאוס הולך לסטודיו C", וכל מי שראה אותה, מלבד אימא שלי, גמר עליה את ההלל (ואולי, מי יודע, גמר עליו גם דברים אחרים. לא ביררתי). התמונה אף הוצגה בגאון בתערוכה הנחשבת "עדות מקומית" וזכתה במקום השלישי בקטגורייה "קהילה וחברה." הכי הוט-קוטור.

צילום: דניאל שטרית

צילום: דניאל שטרית

לעיוורים וכבדי הראייה שבקרב הקוראים אסביר שבתמונה מופיע כותב שורות אלה כשהוא ערומכו לחלוטין בכיסא הגלגלים הממונע, כשהחוצץ היחיד בין עיני הצופה לבין הבן-יקיר-לי המפואר (לפי מקורות זרים) שבין רגליי מתמצה בג'ויסטיק זקור ורב-און. כאן אפשר לקרוא ביתר פירוט על התמונה ועל הפרוייקט.

בחזרה ליום שישי:

אז הסתבר שמאן דהוא שחיפש בגוגל תמונות המתייחסות לנכות כדי ליצור כרזות ויראליות לטובת המאבק (המוצדק) להעלאת קצבת הנכות נתקל בזאת, שמר אותה למחשבו וחיש קל שילב אותה בכרזה המראה את נתניהו הנהנתן והשבע לעומת הרזון, העוני והנזקקות הניבטים, לכאורה, ממראה גופי ועיניי. גוייסתי למאבק והפכתי למם.

התרגזתי. גם על הקלות שבה משתמשים בתמונות של אחרים בלי לבקש ובלי לחשוב על זכויות יוצרים, אך בעיקר על החוצפה שבשימוש בתמונה הספציפית במשמעות ההפוכה לגמרי ממה שהיא התכוונה לייצג. התמונה המקורית באה להראות את החוזק, את היופי שבגוף המוגבל, את הגאווה והמיניות שיש בכל אחד או לפחות במה שאני מרגיש שיש בי למרות הפגמים והחולשות. והנה הכרזה הזאת באה והופכת את המסר על פניו. במקום חוזק יש חולשה, במקום גאווה יש נזקקות. צרם לי והרגיז אותי, וגם את כל מי שמכיר אותי ונחשף לכרזה.

ניסיתי לאתר את המקור שממנו החלה הכרזה להיות מופצת. הגעתי לשני חשודים באותה קבוצת פייסבוק שולית. השארתי תגובה שבה כתבתי: "היה ממש נחמד אם יוצר הכרזה היה טורח לבקש רשות להשתמש בתמונה מהצלמת שצילמה אותה או מהאדם שמופיע בה, שהוא, ממש במקרה, אני, למרות המטרה הצודקת. לא רק עניין של זכויות יוצרים אלא סתם כבוד בסיסי בין אנשים, אתם יודעים." ברנש אחד הספיק להגיב באופן מקסים ש"סורי, בפייס אין זכויות יוצרים" (צודק, איך יכולתי להיות כזה טיפש) לפני שהכרזה הוסרה לבקשתי, אך הסימולקרה שלה עדיין קיימות בפרופילי פייסבוק ששיתפו אותה.

סוף דבר: ראש השנה עבר וגם התמונה לא ממש עשתה את הגלים הוויראליים שיכלה ליצור לו נפלה בפיד של מובילי דעה וטוב שכך. אין לי בעיה עם זה שהפטמות שלי חשופות לעיני הציבור, אני זה שהניח אותן לעיני העולם (הערה לעצמי: מזל שלא בחרנו ללכת על התמונה שבה הג'ויסטיק הוסט הצידה), זה בעיקר חוסר הבושה ליטול תמונה של אדם אחד שנוצרה עם מסר מסוים ולהשתמש בה, ללא רשות, עם מסר הפוך לחלוטין בכרזה ציבורית.

אני מתנחם בכך שהמטרה בסופו של דבר היא מטרה חשובה, ואומר לעצמי שאם מראה העצמות הגרומות שלי יתרום אפילו במעט להעלאה של קצבת הנכות אז אראה בכך את תרומתי הצנועה למאבק, ובבניין חשבון הבנק ננוחם.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מושב זקנים

יש משהו נעים בטיולי ערב בשדרה. אוגוסט השנה, לפחות מבחינתי, היה ברובו נסבל לעומת הגהנום המתמשך של שנה שעברה. האוויר בערב לא חם מדי, אפשר ללכת בנחת, בימים שבהם הרגליים סוחבות אותי, לומר שלום לחבורת הפיליפיניות שיושבות בשדרה ליד הבית שלי עם המעסיקות שלהן במה שאני מכנה "הפרלמנט של מנילה" (לעומת "הפרלמנט של נפאל" במעלה השדרה), להחליף כמה מילים עם הקשישות, לשאול מה חדש ולשמוע את אנחות ה"מה לעשות, חיים, שלא יהיה יותר גרוע".

ותחושה של אי-נעימות צצה ועולה. בהתחלה אין לה הגדרה מדויקת, אבל כשאני מתיישב על ספסל ונאנח בעצמי, אני מבין מה מטריד אותי: אני חלק מהם. אני חלק מחבורת הזקנים הזו. יושב בבית במשך היום, יוצא לטיול בשדרה עם המטפל בערב, הוא צועד לידי ונותן לי יד כשאני קצת קורס או מתעייף וגם כשאני מתיישב. אני צעיר-זקן.

אז נכון שעיקר השיחות שלי הן התלוצצויות עם המטפלים והמטפלות ולא עם הזקנים האחרים; ונכון שאני לא יושב עם הזקנים עצם אלא עם עצמי; כך שאני עדיין על פניו בין הצעירים. ועדיין, בעיקר בימים שבהם הגוף עושה לי יותר צרות וההליכה יותר קשה, אני לא יכול שלא להרגיש שהגיל הכרונולוגי שלי אולי נושק ל-33, אבל מהרבה בחינות אני קרוב יותר לגיל הזהב, או שמא גיל החלודה.

ואז אני שותק וקורא ספר או מאזין למוזיקה או משוחח עם המטפל. ומסתכל סביבי, ונושם.

ואני נאנח ואומר לעצמי, "מה לעשות, חיים. שלא יהיה יותר גרוע".

(תל אביב, 8/2011)

בין הכיסאות

אני אגיד לכם משהו: כל הקטע הזה של הליכה ועמידה זה פאסֶה, אופנה חולפת. עכשיו ה-דבר זה לשבת. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את הרגליים שלי, הן יודעות על טרנדים הרבה יותר טוב מכולכם. הנה, כבר שבוע, בערך מאז שחטפתי צינור,  אני מנסה ללכת ובקושי מצליח. הכול שם חולשה וספסטיות ושרירים ששכחו מה זה משמעת. הרגליים עושות לי טובה שהן מתרוממות, וגם זה רק לטווחים קצרים. לרוב אחרי כמה מטרים הן גם אומרות לי די, חלאס, או שאתה יושב עכשיו או שאתה ברצפה. והן לא משקרות, הרגליים. עובדה, אם תוך כמה שניות אני לא מתיישב הן מושיבות אותי בכוח ושולחות אותי למפגש אינטימי על הבלטות. צורות מוזרות יש בנקודות האלה על הבלטות. אם מסתכלים בהן מספיק זמן רואים פרצופים וחיות ובחורות.

הבוקר, למשל, אחרי המקלחת, הלכתי יד ביד עם המטפל, ככה טופלס עם תחתוני בוקסר ומגבת על הכתפיים, כמו גבר אמיתי אבל לא. ואז אמרתי למטפל, שמע, הרגליים רוצות לשבת. בפוקס היה מאחוריו כיסא המחשב שלי שהוא הכין למקרה חירום. רק מה, הכיסא היה מסובב עם הגב אליו ואני הייתי בדיוק אחרי משקוף הדלת, צפוף כזה, אז עד שהוא סובב את הכיסא עם הרגל ועם יד אחת ייצב אותו וביד השנייה תפס אותי, אני כבר הייתי בדרך למטה. בסוף דווקא נחתתי על הכיסא, אבל רק עם הידיים. הרגליים היו על הרצפה ואני ככה עם התחתונים והטופלס נשען עליו כמו גולש שמנסה לתפוס גל. אחרי חצי דקה ככה, הבנתי שלא יילך, אני לא אטפס על הכיסא. שחררתי את הכיסא, התיישבתי על הרצפה ומתחתי רגליים, שייצא הספאזם. אחרי שהשתחרר קצת, הוא משך אליי את השטיחון שליד המיטה שלי, התיישבתי עליו עם התחת והבוקסר והתגלצ'תי ברברס עד המיטה. אחר כך לבשתי חולצה והוא הניף אותי בבית-שחי מהרצפה למיטה. הבנאדם סחב פקלאות של מטיילים בהימלאיה, אז מה זה כבר בשבילו רבע-עוף כמוני.

אבל זו רק דוגמה שבאה להראות שהרגליים יודעות מה הן רוצות, והן רוצות שאני אשב. אז אני יושב. מתגלח בישיבה, מצחצח שיניים בישיבה, אחרי השירותים אני רוחץ ידיים בישיבה. אם אני מצליח להתרומם מהשירותים. הכי קלאסה. פה ושם אני מתהלך כמה צעדים בשביל האוואנטה, אבל בתכל'ס רוב ההתנהלות שלי עכשיו היא מכיסא לכיסא. כי למה לעמוד כשאפשר לשבת? עמידה זה לגמרי אובר-רייטד. בימים האחרונים גם ניגבתי את האבק מכיסא הגלגלים הישן שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, קצת נמוך, להתגלגל ככה. הביא לי פלאשבקים לא סימפטיים. בעבודה גם קיבלתי כמה מבטים מאנשים – חלקם חיוכים נבוכים וחלקם מבטים מבולבלים וקצת מבוהלים שאמרו, "המממ… מותר לי לשאול אותו למה הוא בכיסא גלגלים פתאום? אני כל השנים אפילו לא יודעת מה הבעיה שלו מלכתחילה, אז עכשיו להתחיל לשאול?" אבל אני לא לוקח ללב, וזה כי אני יודע מה שהם עדיין לא יודעים: שכל הקטע הזה של הליכה ועמידה זה פאסה. עכשיו ה-דבר זה לשבת.

 

(תל אביב, 9/2011)

בישיבה של מטה

טוב, צריך לפתוח את העניין:  משהו דפוק מהיסוד באופן שבו תכננו את כיסאות המקלחת בבתי החולים. תתעלמו לרגע שמדובר בפלסטיק קשיח, מתכון  מנצח לפצעי לחץ. זה בקטנה, כולה רבע שעה, אפשר לעמוד בזה. הבעיה היא שהם  כולם נמוכים מדי בשלושה סנטימטר. איך אני יודע? כי בכל פעם שאני מוצב מעל האסלה כדי לפלוט את מה שהצטבר בתוכי, התחת שלי מתחכך בדופן האסלה לחינגה של מיקרובים בלתי נראים וחיידקים שוחרי מעיים. אלה מקבלים את פני ישבני בקריאות הידד וצ'פחות מסורתיות כמו מילואימניקים ותיקים בתרגיל חטיבתי, עד להופעת אורח הכבוד של האירוע: צמד אשכים מדולדלים שמחליקים אט-אט על הדופן  הקר ונעצרים בדיוק באמצעו, לחווויה גברית קרובה ובלתי אמצעית. וכך אני יושב כל כיסא המפלט, מתפתל מגועל ומשנן במרירות את השלט שתלוי על הקיר שמולי בחדר: "חובה לחטא ידיים לפני ואחרי כל מגע עם חולה". הידיים סטריליות, רק אל תגעו לי בתחת.

 

(איכילוב 12/2011)

המציל שתי נפשות בישראל – מצילתיים

…וישנם הרגעים ההם שבהם התרנגול משתתק, השכנה לא מקיאה, פעמוני בתי הספר דוממים, המכוניות אינן זועקות והאדם השב מיום עבודה מגיף מעט את התריסים בחדר, שממילא מתעמעם יחד עם שקיעת השמש, עוצם את עיניו לנמנום קליל, לא שלאף שטונדה של ממש, רק מנוחה קלה לעיניים ולגוף, והוא כמעט נרדם, עד שרעש רמקול אדיר ממלא את האוויר ומתוכו בוקע קול מוקלט וצורם המכריז, "תושבי השכונה היקרים! אנו פותחים במבצע התרמה ליהודי ירא שמים, אב לעשרה ילדים כן ירבו, אשר חולה במחלה קשה ונזקק לניתוח מורכב שעלותו מאות אלפי שקלים! ברשות מרן דרבנן ודרבנן אנו קוראים לכם לתרום ברכב ההתרמה כנדבת לבכם ומן השמים תזוכו! וכל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא", כך שוב ושוב ללא לאות בסגנון כריזה נלהב ופומפוזי אשר לאוזניו של אדם שאינו דובר עברית יכול להתפרש בקלות כקריאה, "הקרקס! הקרקס הגיע לעיר! ברשות מרן דרבנן ודרבנן, בואו לחזות בקופים בולעי אש, נמרים עם מוט גריל בתחת רוקדים רומבה ודובים על סקייטים משחזרים את הצניחה במיתלה!" ובכל פעם שנדמה לו לאדם שהכרוז השתתק והמכונית נסעה לרחוב אחר, פוצח הכרוז שוב בצווחות דיסטורשן להצלת היהודי החולה, וראה זה פלא- גם כשרכב ההתרמה נוסע לבסוף הלאה, באוזני האדם עדיין מהדהדות הקריאות ואין הוא יודע אם את הדי הכרוז מרחוב אחר הוא שומע או שמא אלה צלצולי הגאולה המתקרבת בד בבד עם שנתו מתרחקת, ומאחר שהרחוב כולו ניעור בעל כורחו לדבר המצווה, מתעורר גם השׂכווי בעל הבינה המודיע לדרי השכונה בגרון ניחר שטרם נשחט, "קוקוריקו קוקוריקו, קומו לעבודת הבורא! קומו לעבודת הבורא!"

 

למי צלצלו הפעמונים

(פוסט ישן שנכתב בבלוג נשכח ב-2010, עת התגוררתי ביד אליהו)

מתפללי תפילת שחרית יודעים שהברכה הראשונה בברכות השחר היא "אשר נתן לשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום ובין לילה". לא ברור לי מדוע נקבעה ברכה זו לפתוח את סדר ברכות השחר, אך מצד שני ממילא אין בי הרבה אמון במי שקבע שחשוב לו לכל גבר לברך את אלוהיו בכל בוקר שלא עשנו אישה. בכל אופן, לאחרונה נזדמן לי להעמיד את הקביעה הזו, על השכוי – תרנגול בלשון העם – במבחן המציאות כאשר דייר לא ידוע מאחד הבניינים הנמוכים שמאחוריי קנה שכוי בתרי זוזי וקבע את מקומו בביתו או בחצרו, אולי במכירת עודפים מיום כיפור. בדיקה אמפירית אובייקטיבית גילתה שהתרנגול אכן מצליח להבחין ובין לילה, כלומר הוא יודע לא לפצוח בקול בשתיים לפנות בוקר, אך מצד שני היום נמתח אצלו עד שעת ערב מאוחרת והוא דווקא אינו יודע להבחין כאשר התושבים העירוניים שסביבו מנסים לנוח אחר הצהריים, לקרוא ספר במיטה בשעת ערב או סתם לבהות בשלווה בעצים שבחצר. התרנגול לא שמע על שלאף שטונדה או שעות שקט או על נימוס בכלל.

אבל בסופו של דבר זה לא כזה נורא כי התרנגול לא נמצא ממש מתחת לחלון אלא משתלב ברעשים המזדמנים של אזעקות מכוניות, אופנועים ושאר קולות רקע אורבניים של שכונת מגורים ממוצעת ואף מעניק תחושה כפרית מעט לבנייני השיכון המצהיבים. בנוסף לכך, בעוד התרנגול אולי קצת מעיק, אין הוא משתווה לשכנה (או השכן, אם כי אני די בטוח שמדובר בשכנה) המסתורית בבניין שלי שמאז שעברתי לדירה לפני למעלה משנתיים מקפידה לפחות שלוש פעמים בשבוע לפתוח את הבוקר, בשעה כמעט קבועה, במה שנשמע כ"בּוּוּוּאַאאאההה!!" היישר מהמעיים. הסכימו עמי שלהתעורר בבוקר ולשמוע "בּוּוּוּאַאאאההה!!" כזה אינו נמנה בעשיריה הפותחת של הרשימה "דברים שיעזרו לכם לעבור את ההשכמה בסבבה". ניסיתי, על דרך האלימינציה, לאתר את זהות אותה אומללה שפולטת את ריאותיה בתרועה רמה בכל בוקר כמעט, אך ללא הצלחה. תחילה חשדתי שמדובר בשכנה צעירה ומעוברת, שהריונה הוא השולח אותה אחר כבוד לפלוט את מיצי קיבתה בכיוון ההפוך, אך גם ההריון האנושי הממושך ביותר לא אורך שנתיים, מה גם שלא הבחנתי באף שכנה הריונית בקומה. אפשרות אחרת שעלתה היא זו של השכנה מהדלת הסמוכה, אישה בשנות ה-60 לחייה שריח סיגריות בוקע מדלתה בכל שעה, ושאולי כמויות הזפת והעטרן שבגופה מריצים אותה בכל בוקר לחבק את האסלה הקרובה למקום מגוריה, אך גם אופציה זו נשללה בסופו של דבר, כיוון שבעוד שקולה של השכנה נשמע כשל מריאן פיית'פול עם צינון כבד, קולה של בעלת ה"בּוּוּוּאַאאאההה!!" מזכיר יותר דווקא את טום ווייטס הצעיר אחרי הופעה.

בּוּוּוּאַאאאההה!! (אילוסטרציה)

ספקולציות נוספות, כמו שכנה בולמית שגומרת לאכול חמש דקות לפני שאני מתעורר, שכנה בטיפולי כימותרפיה, או אלכוהוליסטית שקמה עם האנגאובר כל בוקר שני, צצו ועלו אך עדיין לא הובילו לתשובה וכנראה שגם לא יובילו. אך בזירה אחרת הענייינים קצת יותר ברורים. כשעברתי לדירה הופתעתי לשמוע, בשעות הבוקר בעיקר, נעימת חליל פַּן המזכירה מעט את "הרועה הבודד" של זמפיר מתנגנת לה באוויר השכונה, תמיד אותו קטע קצר פעמיים ואז נקטע. תוך מספר ימים התבהר לי שמדובר בצלצול של אחד מבתי הספר בשכונה אשר בחר בגישה מקורית להודיע לתלמידיו שהגיעה העת להיכנס לשיעור. כל זה טוב ויפה ובאמת לא מעיק, אף אם הנעימה כבר חדלה אחרי זמן מה להרגיע כיוון שתמיד נקטעה באיבה באותה נקודה בדיוק. המעניין הוא שבית ספר אשר נמצא בצד השני של הבניין נקט אף הוא בגישה דומה, אך במקום אותו זמפיר או דמוי-דמפיר בחר להשמיע לתלמידיו את הפתיחה של הקונצ'רטו לאביב (מתוך קונצ'רטי ארבע העונות) של ויואלדי, גם כן קטע קצר שנקטע בחדות וחוזר פעם שנייה (כי הרי צריך לצלצל פעמיים). כך בשעה שמונה בבוקר התחרו ביניהם זמפיר ו-ויואלדי על תשומת לבי משני עברי השכונה. בד בבד עם אלה, צץ בית ספר שלישי (זה של חב"ד) והשמיע לתלמידיו את הצלצולים ששמעתי אני בבית הספר היסודי: מנגינות קלאסיות, הו סוזאנה, יום הולדת שמח, פעמון ווסטמינסטר ועוד – כולם באיכות סאונד של אוטו גלידה או לכל היותר טלפון נוקיה משנות ה-90 שלא יכלה להתחרות ברינגטונים של בתי הספר הממלכתיים.
הסתיימה שנת הלימודים ובמשך הקיץ נדמו הפעמונים, מלבד זה של חב"ד בו הוגים בתורה יומם ולילה ובכל השנה. כשהתחילה השנה החדשה התגלה כי אנשי הזמפיר התקנאו באנשי ה-ויואלדי ושינו את הצלצול שלהם לסרנדה "מוזיקת לילה זעירה" של מוצארט! אך אנשי ה-ויואלדי חזו את הנולד ושינו גם הם את הצלצול שלהם למשהו עדכני יותר: הפתיחה של "האהבה הישנה" של שלמה ארצי באיכות סאונד שממרחק נשמעת סבירה, אך מתגלה כדיסטורשנית להחריד כשעומדים ליד בית הספר ממש, כאילו מישהו הקליט את השיר בעזרת טייפ מנהלים שהוצמד לרמקול של מחשב. כעת התנצחו מוצארט ושלמה ארצי מעל ראשי החל משעת אפס ועד שעות הצהריים המאוחרות. אלה משניאים על תלמידיהם את המוזיקה הקלאסית ואלה דוחפים להם גלגל"צ לגרון ויוצרים אצלם רפלקס מותנה של בחילה בכל פעם שמתנגן שלמה ארצי ברדיו, ממש כמו גיבור "התפוז המכני". ברקע המשיכו חב"ד עם האוטו גלידה עד הערב, ובאופן מוזר- לא פעם גם בשבתות ובחגים (לא יכולים לכבות אותו ביום שישי בצהריים?). עוד קיץ עבר ובסוף אוגוסט נמלאתי כולי מתח למי יצלצלו הפעמונים הפעם ומה. באחד בספטמבר התגלה כי אנשי הזמפיר/מוצארט בחרו שלא להתעמת עם השכנים מהצד השני ונשארו מוצארט. מהצד של ויואלדי/ארצי לא שמעתי שום צלצול. א-הא! חשבתי, שוב מכים החבר'ה ממול את אויביהם שוק על ירך ובוחרים בגישה מהפכנית- אצלנו אין צלצולים! התלמידים ייכנסו וייצאו מתי שצריך גם בלי שנודיע להם באמצעות מנגינה זו או אחרת! מצד שני אחת לכמה זמן נשמעים מבית הספר הדים של קריאה במיקרופון בנוסח "צילה, גשי לחדר המורים, תודה," שאולי בכלל הגיעו מתחנת מד"א הסמוכה.
במשך מספר שבועות או חודשים הסתובבתי בתחושה שמוצארט נותר מובס בקרב, עד שיום שישי שטוף שמש אחד ישבתי בשדרה עם ספר ולפתע שמעתי מוזיקה קלאסית צצה מחצר בית הספר- איזה קטע אינסטרומנטלי עלום ולא קליט, מין ספק הקדמה רדומה ומבולבלת לאיזה קונצ'רטו של צ'ייקובסקי או באך או אולי חימום כלים של הנגנים באולם, מי יודע, באיכות סאונד מזעזעת כרגיל. מאותו יום התחלתי להבחין שאותו קונצ'רטו רבע עוף באמת מתנגן מספר פעמים ביום. התיאוריה שבה אחזתי התבררה כמופרכת. ברקע, כמו תמיד המשיך האוטו-גלידה של חב"ד להשמיע מנגינות מגוונות ועתיקות, מסרב ליטול צד במאבק.

זהו. אז חוץ מתרנגול אחד, שכנה מקיאה כרונית, שלושה בתי ספר מצלצלים, כמה אזעקות של מכוניות, אוטו זבל בחמש בבוקר ורכב שמסתובב בימי שישי עם רמקול על הגג ומודיע ליהודים היקרים על שעת כניסת השבת, בסך הכול די שקט פה.